הסיפור של התה מתחיל בסין במאה ה-16, כאשר מספר עלים נשפכו משיח תה לתוך סיר של מים חמים שהורתח עבור הקיסר הסיני. הקיסר היה מלומד והרבליסט והחליט לנסות את המשקה. וכך, על פי האגדה, נולד התה.

למרות שהתה נחשב היום למשקה בריטי מובהק, הוא היה בעצם נערץ על ידי הסינים במשך אלף שנים לפני שהגיע לאירופה. התה שימש את הסינים כפונקציה משולבת של ריפוי והנאה. בתקופת השושלת סונג, הפך בית התה לחלק חיוני של החיים החברתיים, אנשים התכנסו בבתי תה על מנת לשוחח, לשחק, לעשות עסקים, ולשתות תה.

הולנד הייתה הראשונה שהביאה את התה לאירופה. משלוחי תה שהגיעו מסין להולנד בסביבות המאה ה-16 הפכו את התה לפופולארי במהירות, והמשקה התפשט ברחבי היבשת והגיע בסופו של דבר לאנגליה.

בשנת 1660 הזכיר סמואל פיפס את התה לראשונה ביומנו, וציין כי הוא מעולם לא נתקל בו בעבר. מקורות שונים טוענים כי התה הגיע לאנגליה לפני כן, אבל היה כל כך יקר, שנסחר רק בכמויות קטנות מאוד, ונצרך רק על ידי העשירים.

התה משך מיסים גבוהים מאוד, אשר עודדו את שגשוג השוק השחור, שהכניס לאנגליה את התה באופן בלתי חוקי וסיפק תה באיכות ירודה, מרופד בצמחים מיובשים וקמח, והיה מהול במובנים רבים, לעיתים קרובות עם חומרים רעילים כמו עופרת.

בשנת 1784 ירד המס על התה באנגליה ב-12%, בעיקר על מנת לנצח את המבריחים. ההבדל במחיר גרם לכך שהרבה יותר אנשים יכלו להרשות לעצמם לשתות תה באופן חוקי. זו הייתה בשורה טובה לסוחרי תה בפרט ולמדינה בכלל. התה התחיל להחליף את השיכר בארוחת הבוקר ואת הג'ין במשך היום. תחזיות לגבי השפעות בריאות ופריון התחילו להיכנס למודעות.

בתקופה זו הפך התה לטקס הפוגת הצהריים באנגליה. עוגות, מאפים וכריכים מלווים בקנקני תה יקרים היו המרכיבים העיקריים של טקס זה. גני התה שגשגו בכל רחבי אנגליה. כמו שעשה הקפה לפניו, גם התה הפך למוביל במנהגים חברתיים. גני תה באוויר הפתוח צצו ברחבי לונדון וגבירות אלגנטיות נהגו להסתובב בגנים המעוצבים להפליא, כשהן אוחזות קנקן תה, תוך שהן נהנות מבידור מוסיקלי.

בסביבות 1830 הפך התה של אחר הצהריים לטקס רשמי פופולארי. הוא מילא את הפער בין ארוחת הצהריים לארוחת הערב. הדוכסית של בדפורד טענה שהיא הייתה אחת מהראשונות להכין תה אחר הצהריים כאירוע חברתי, והחלה להזמין את חבריה להצטרף אליה לשתיית תה.

אחר כך הפכה שתיית תה לחלק מארוחת ערב רשמית. לאחר הארוחה, עברה מסיבת התה אל חדר, חממה או אפילו מקדש בגנים, כדי לשתות תה ולהמשיך את האירוע.

מלחמת העולם הראשונה שינתה את המצב באנגליה, אבל האהבה לתה נשארה. סוחרי תה היו עסוקים במשלוחי חבילות של תה ופינוקים אחרים אל נושאי משרה בחו"ל.

גם במלחמת העולם השנייה סיפקו סוחרי תה סלים ומצרכים לקצינים בחו"ל. תה נחשב לכל כך חשוב להעלאת המורל הציבורי, שהממשלה קצבה אותו בזהירות על מנת לוודא את המשך התקיימותו. הוא נצבר בזהירות, חומו נשמר בצלוחיות על מנת לקחתו למקלט ובשום אופן ושום מצב, לא הושלך כלאחר יד.

מהפכת שקית התה הגיעה בשנת 1950, לאחר שהומצאה בארצות הברית על ידי תומס סאליבן, ששלח דגימות של תה ללקוחות שלו בשקיות משי קטנות. הלקוחות טבלו את השקיות בקומקום התה או בכוס.

בריטניה לא אימצה את מנהג שקיות התה במשך זמן מה, אבל לאחר המלחמה, ההתלהבות למכשור ביתי ואביזרים ביתיים חדשים גרמה לכך שהוא הפך במהירות לפופולארי.

הגבלות מלחמת העולם השנייה ועלייתם של בתי הקפה והמסעדות למזון מהיר שצמחו בשנות השישים והשבעים, לקחו את הזרקורים מהתה למשך זמן מה, אבל העניין הגובר והולך באוכל טוב ומקורותיו לאורך שנות התשעים, הדגישו את התה כאחת מהנאות החיים המשמעותיות.

ההיסטוריה של התה, אם כן, מדגישה לאורך 300 שנים את חשיבותו כסמל ליוקרה, בריאות, תרבות ושגשוג חברתי.